יכולתי לספר שכשהייתי קטנה היה לי יומן שבו הייתי רושמת את הזכרונות שלי,
אבל זה יהיה שקר. רציתי, התחלתי וזה אף פעם לא נמשך יותר מכמה ימים.
הדבר היחיד שתיעדתי היה המניפסט לגידול ילדיי שיהיו לי שכתבתי בגיל 10
אחרי שרבתי עם הורי. רציתי לשמור את המסקנות האלו גם לכשאהיה גדולה
ולא אשכח ולא אחזור על הטעויות שעשו הורי.
זה ואת כל המכתבי אהבה שקיבלתי וכתבתי.
ההשתוקקות לבלוג נבעה מהצורך לפרוק, להביע דעה, להתקומם ולנצל את הרשת על מנת לקבל פידבק, תשומת לב. ההוויה האינטרנטית שלי מורכבת מפלטפורמות מידע שונות המפוזרות ברשת
ו3 פוסטים בדה מרקר.
הפעם לפלטפורמה הזו יש שתי מטרות אחת ממוקדת ומרכזית ואחת עתידית ואבסטרקטית.
הממוקדת היא תיעוד של התהליך, מחקר, חיפוש ובעיקר שאילת שאלות ובדיקה של צעדים.
האבסטרקטית כנראה תהיה רטרואקטיבית וכשיגיע הזמן אדע שזה זה.
אני רוצה להצליח למלל את מה שרץ לי בראש ומסתובב בכל מה שקשור לשנה האחרונה שלי.
ואם אוריד את הדרמה אני רוצה לעשות סדר לא מחייב, לקבל פידבק ובעיקר לשפוך החוצה.
אחרי 5 שנים באקדמיה למדתי שאני רוצה לקבל ביקורת טובה כבונה ומאנשים שיודעים למלל את המחשבה שלהם. גם אם המלל מסתכם בדימוי כלשהוא.
הרעיון לפרויקט גמר הגיע אחרי שאדם קרוב לי הציג בפני תיעוד אלבומי של אובדן אחיו בהיותו מאד צעיר בימי השבעה. גזירי עיתונות של אותו שבוע, מודעות אבל וכל אינפורמציה מודפסת של זמן האבל ואחריו בצורה אובססיבית ששימרה את התקופה וזמנה וכמובן את הזיכרון הקולקטיבי של המת שאוגד לתוך אלבום של זיכרון אינדווידואלי של המתאבל.
כיום, אנחנו שומרים את האינפורמציה המקוונת בדרכים מגוונות:
הוספה למועדפים, אתרי פלטפורמה, שיתוף ברשתות חברתיות, בלוגים ועוד
בנוסף ההוויה שלנו ברשת נבנת מהשימוש והתיעוד בה:
אתר אישי, כתיבת בלוג, השתתפות בפורומים, ניהול פרופיל ברשת חברתית (אחת או כמה)
ניהול אלבום ברשת ועוד
מה קורה כשמתים?
מה קורה לכל האינפורמציה?
אם אני אמות ויגגלו אותי, מה יהיה רלוונטי? מה ישמר? האם גוגל זוכר הכל? מי ינהל את דף הפייסבוק שלי? מה יקרה לכתובת האי מייל שלי? האתר שלי? הפרופיל בפייסבוק? התמונות בפליקר? המשתמש בתפוז. האם יעלו כתבות על איך זה קרה? האם ההורים שלי יעלו אתר לזכרי?
השאלות הכלליות האלו מביאות אותי לתהות על הבחירה בנושא, האם אני רוצה לשמר זיכרון ספציפי? ולמה אני נמשכת לעולם המקאברי והמנלכולי הזה?
